ראשית חכמה כאמור, להצטייד באינפורמציה מוקדמת ולנסות לאמת את שייכות הפריט לתקופה ולסגנון המוצהרים על-פי:
"הווייתו" - (האם היה קיים בתקופה?)
סוג העץ ממנו נבנה.
האלמנטים הקישוטיים.
לאחר מכן חשוב "ללמוד אותו פיזית". להפכו על פניו, לנבור בו, לפתוח דלתות, מנעולים ומגירות - את כולן, לא להסתפק באחת - ולחפש אחר כל עדות שתסייע לעמוד על טיבו.
חורי תולעים-
אחד הפרמטרים שאותו נהוג להציג כעדות ליושן, הם חורים שנגרמו מתולעי עץ. ובכן, חורים ניתנים לביצוע גם באמצעים "אנושיים" אחרים... וכן על ידי תולעים "בנות דורנו". חורים "אמיתיים" אינם אחידים בגודלם ובאופן פיזורם על פני הרהיט והדרך לאמוד את גילם היא להתבונן בחור עצמו:
שוליים פנימיים שחורים או כהים מאוד מעידים על תהליך התחמצנות שממנו ניתן להסיק שהם אכן קיימים מזה זמן.
חתימה-
כמנהגם של ציירים לחתום על יצירותיהם היו גם נגרים ידועים שחתמו את שמם על רהיטים מעשה ידיהם. עובדה ידועה היא כי אין דבר קל מזיוף חתימה, והופעתה על רהיט אינה סימן מובהק למקוריות אלא אם היא מצטרפת לפרמטרים נוספים. לחלופין היעדר חתימה אינו מפחית מערכו של הרהיט, אשר כפי שצוין צריך להיבדק על סמך מספר נתונים.
חיבורים-
אופן חיבור חלקי הרהיט הוא פרט חשוב בזיהויו. להבדיל מפס ייצור תעשייתי ומביצוע ממוכן, נגר הבונה רהיט בעבודת יד ממספר את חלקיו השונים על מנת להקל על מלאכת חיבורם זה לזה ולהבטיח את התאמתם. ובכל זאת, עם כל הרצון הטוב מדובר בעבודה ידנית שמתאפיינת באי דיוק מסוים (לגיטימי) : למשל חוסר אחידות של החיבורים ושל החיתוכים. התאמה מדויקת לחלוטין ו/או אחידות מוחלטת של החיבורים השונים יכולה להסגיר עבודת מכונה.
ברהיטים עתיקים החלקים מחוברים זה לזה באמצעות דבקים חמים, בחיבורי שיניים המכונים זנב סנונית וכן במסמרים עבודת יד. גם כאן, לא תיתכן זהות בגודל - לא של השיניים ולא של ראשי המסמרים. אף צורת ראשו של המסמר שונה מעט מזו המוכרת: היא "קונוסית" משהו וכנגזר מכך קיבועו בתוך הרהיט משוקע לחלוטין.
|
