כרטיס ביקור איל
שםאיל בלייוייס
גיל50
מצב משפחתינשוי + 3
מזלסרטן
ותק במקצוע20 שנה
לימודיםהטכניון, A.A בלונדון ובצלאל
ספר אהוב"אישה בורחת מבשורה"
סרט אהוב"סיפור פשוט"
מוזיקה שנותנת השראהמאוד מגוון, אני כל כך אוהב מוזיקה שאני שומע כמעט את כל סוגי המוזיקה. באחרונה את עידן רייכל ואבישי כהן
תחביבים נוספיםריצה וכתיבה.
כרטיס ביקור ניקי
שםניקי בלייוייס
גיל50
מצב משפחתינשואה + 3
מזלגדי
ותק במקצוע22 שנה
לימודיםשנקר
ספר אהוב"טרה" של צרויה שלו
סרט אהוב"למעלה" ("Up")
מוזיקה שנותנת השראהנורא רחב, לאחרונה לאונרד כהן ונורה ג´ונס.
תחביבים נוספיםפעם היו לי. היום ילדים ומשפחה.
איל וניקי בלייוייס חיים עם שלושת ילדיהם בהוד השרון, ובשעות העבודה הם שותפים במשרד "
", ומציעים ללקוחות את כישוריהם המשותפים ביצירת בית החלומות. "המשרד התחיל כמשרד המתכנן וילות יוקרה", מספר איל, "בשנתיים האחרונות התחלנו לתכנן משרדים ואף אולמות תצוגה. בעקבות הצטרפותה של ניקי למשרד, התחלנו לשים דגש רב יותר גם על תחום עיצוב הפנים ובמקביל אנחנו מתכננים גם פרויקטים גדולים, כמו בניינים בת"א".
נקודת מפגש
התפתחותם המקצועית של השניים הינה מפותלת ומפתיעה; "אני אדריכל בהכשרתי", אומר איל, "למדתי בהפסקות- אחרי שנתיים בטכניון עזבתי ללונדון ללמוד ב-A.A, שם גיליתי עולמות תרבותיים מגוונים. התחלתי את הקריירה עוד בתקופת הלימודים באנגליה, אצל המעצב רון ארד, אבל גם היא הופסקה למשך 8 שנים, בהן עסקתי ברפואה אלטרנטיבית ועסקי רוח למיניהם. 10 שנים לאחר מכן השלמתי את התואר בבצלאל". הרשימה המרשימה הזו ממשיכה בעבודה אצל
מובילים, כמו משה צור ואילן פיבקו, שאת משרדו ניהל איל במשך 4 שנים, עד שהקים משרד עצמאי בסוף 2001".
"אני בוגרת שנקר", מספרת ניקי, "מעצבת טקסטיל בהכשרה. אחרי הלימודים עבדתי 5 שנים באיטליה וכשחזרתי לארץ המשכתי בתחום עד שהגעתי לשובע ויצאתי לשנה חופש. במקביל איל פתח את המשרד ומצאתי את עצמי עוזרת ומייעצת. כשהבנתי שזה הכיוון אליו אני נמשכת, השלמתי את הלימודים בצד הטכני".
נשיקה, סתירה
השניים מצאו שפה עיצובית משותפת בפרויקטים שלהם. אייל מומחה באדריכלות וניקי בעיצוב הפנים. "לא פעם רעיונות של אחד עברו לשני ולהיפך", מוסיפה ניקי.
מה הסגנון המאפיין שלכם?איל:"סגנון מודרני ונקי".
ניקי:"המילה נקי מביאה לי את ה...".
הם מגיעים לעמק השווה עם; סגנון מודרני, עכשווי, בעל קריצות משולבות. בנוסף, הם מנסים, עד כמה שאפשר, לא לחזור על עצמם. "אם אפשר להימלט מדבר כזה שנקרא שפה, אז אנחנו משתדלים" מסביר איל.
ניקי:"יש לנו כתב יד. אנחנו עובדים בדרך כלל עם חומרים מודרניים, מתכות, ותמיד יהיה חיפוש של דברים חדשים. אם חייבים להגדיר, אז הקו היפני הישר. לא תראה אצלנו קשתות, ספרדי, צרפתי, טוסקני. אם לקוח אומר ´אבל זה מה שאני רוצה´, אנחנו נפרדים בלחיצת יד. אנחנו לא טובים בזה ולא מרגישים בנוח".
איל:"אני אסייג את זה. לפעמים מגיעים אנשים עם טעם מסוים ועוברים איתנו תהליך, שבתהליך הזה גם אנחנו מתגמשים וגם הם, עד שנוצרת סימביוזה שמולידה דברים מעניינים".
ניקי:"אנחנו אוהבים צבע. במסגרת הטרנד ´הבתים לבנים´, אני נלחמת על טמפרטורת מגורים קצת אחרת".
לבסוף איל מגדיר את הסגנון כ"מודרני חם". "ישנה קצת סתירה" הוא טוען, "אבל הכוונה היא שהבניין מודרני וישר בגיאומטריות שלו, והשימוש בחומר ובצבע נותן את החמימות".
"ככה זה נראה מבחוץ"
כאשר הם נשאלים לגבי מקורות ההשראה, ניקי ממהרת לפנות לאיל; "להגיד איך זה נראה מבחוץ אצלך? מצד אחד אתה מסתובב בעולם המודרני, למשל באינטרנט, ומצד שני, יש לך עבודות שנראות מהטבע, מקורות השראה של פקעות, עלים, זרדים ושמים של סתיו".
איל צוחק.
ניקי:"ככה זה נראה מבחוץ".
איל:"לכל תקופה יש טרנד. ישראל ממש מצטיינת בזה- כשטרנד תופס, כולם הולכים על זה באובססיביות ממש. אז צריך לאמץ כל השראה שיש לך ולתרגם אותה לשפת הטרנד הנוכחי. שילוב של השראה ותרגום לשוני משפה פתוחה לשפה יותר ספציפית. מקור השראה נוסף ומאוד משמעותי בשבילי הוא האור; מכיוון שבישראל יש המון אור, שבשעות מסוימות יכול להיות דרמטי, המשחק עם האור והצל הופך למורכב ומעניין. מין סימפוניה של תאורת יום ולילה, המייצרת אוירה אחרת בסביבה שלנו".
ניקי:"אני חושבת שאני עובדת ממקום של אינטואיציה נשית, ממקום של רגש, "ללוש" את החלל, את האנשים. איך הזרימה ביניהם, מערכות היחסים, איזה בעלי חיים נמצאים בחלל. דרך הבטן והאינטואיציה עוברת התרבות, התערוכות האחרונות, הטיולים האחרונים או האתרים האחרונים שגלשתי בהם".
איל:"אני יכול להגיד איך זה נראה מבחוץ?", ניקי מהנהנת ואיל ממשיך, "מרגישים שיש לה עבר בעיצוב אופנה בגלל שהגישה שלה היא ליצור בכל בית מערכת תואמת פנימית ושיהיה קשר בין הצבעוניות והחומרים. זו גישה שמאוד ניכרת בתחום האופנה והטקסטיל ובסוף הבית הופך להיות סריג איכותי אחד. הסריג יכול להיות קינקי, אבל עדיין איכותי".
"מגירה לקרטיבים ליד המיטה"
בתהליך העבודה, הדבר הראשון שחשוב לניקי ואיל הוא לשאוב את כל האינפורמציה מהלקוח- מה הם חלומותיו ורצונותיו המדויקים. הדבר השני, והלא פחות חשוב מבחינתם, הוא הבנה הדדית; "חשוב לנו שבסופו של דבר הלקוח יהיה מאושר מהבית, שיקום בחיוך כל בוקר לחללים שתכננו עבורו ושיהיה לו כמה שפחות מובן מאליו שהוא מתעורר בתוכם", מסביר איל.
ניקי:"הדיירים בבית ומערכות היחסים צריכים לבוא לידי ביטוי במבנה, בכמות הפתחים, מה צריך להיות סגור ואינטימי, מה צריך להיות חשוף. לכן אנו מכוונים את הלקוחות לעשות שיעורי בית ולהסביר לנו מה חשוב להם. פעם קיבלנו בקשה מלקוח שרצה שתהיה לו האפשרות להיות בחדר השינה שבוע שלם מבלי לצאת - יש לזה משמעות מבחינה עיצובית. כדי לתפור תפירה עילית צריך לדעת את כל הגיבנת, מה יפה ולא יפה בגוף ועם זה לעבוד. והנה, שוב חזרתי לאופנה".
איל:"בסופו של דבר אתה צריך ללמוד לסמפט את הלקוחות, כי אחרת לא תוכל לתת מעצמך. במשרד אנחנו לא עובדים הרבה על נייר, רוב התכנון נעשה על המחשב ומוצג ללקוחות בתלת מימד, כך אנו מעבירים להם את התחושה של הבית בצורה בהירה יותר, כי הרי הרבה אנשים לא למדו לקרוא תוכניות.
השלב הבא הוא שלב בו לוקחים את התלת מימד, שהוא מאוד מפורט, ועושים תרגום לשפת העבודה של השטח, כדי שהמרחק בין מה שהלקוח ראה על המחשב לבין מה שהוא יראה בשטח יהיה מינימאלי, ואם אפשר זהות מוחלטת אז בכלל מצויין".
היו בקשות שהפתיעו אתכם?ניקי:"לקוח אחד רצה שתהיה לו אפשרות לאכול קרטיב באמצע הלילה, מבלי לצאת למטבח, ולכן הוא צריך מגירת הקפאה ליד המיטה. לקוח אחר רצה שההעמדה של הבית תיקח בחשבון את מסלול היציאה של הכלב שלו ואת היכולת שלו לרוץ בחופשיות מסביב לבית".
"לא להתפשר על החלום"
איל טוען שהקושי בתחום האדריכלות בישראל יכול להיות גם היתרון, והוא נעוץ בחוסר התרבות האדריכלית של החברה שלנו; "אין לנו רקע, אנו עירוב תרבויות, כמו האמריקאים. אנחנו במובן אחד תרבות עתיקה, ובמובן אחר תרבות צעירה, בוסר קצת, שמעתיקה מכל מה שהיא רואה מסביב מבלי להבין למה ואיך. אך לצד זה, צומחים פה דברים איכותיים ומיוחדים".
יש לכם המלצה לאדריכלים/מעצבים צעירים בתחילת דרכם?ניקי:"להחליף מקצוע".
איל:"הגזמת. זה מקצוע לא קל, אבל זו לא ההמלצה שלי למי שבאמת אוהב את המקצוע".
"לחיות באיטליה זו המלצה חמה, או בלונדון.
מעבר לכך, חשוב לזכור שהמפגש בין מה שקורה ב"מעבדה" לבין החיים האמיתיים בארץ הוא קשה. לרבים מבעלי המקצוע כאן אין מנטאליות של דיוק, מעט מאוד עובדים עם שמחת יצירה. התוצאה היא לא הדבר הכי חשוב, אלא לוחות הזמנים והכספים. המנטאליות של ה-´יאללה בסדר, תסמוך´ מנוגדת לסרגל המאוד ישר שאנו באים איתו ודורשים את הביצוע בהתאם אליו. על המזבח הזה נופלים הרבה דברים, למרות שזכינו לעבוד עם כמה בעלי מקצוע העובדים עם הלב ויש להם מוסר פנימי גבוה, אבל זה נדיר. אז אולי ההמלצה שלי היא לשאוף לעבוד עם בעלי מקצוע בהתאם".
איל:"אני ממליץ לא להתפשר על החלום. אם יהיו יותר ויותר אנשים שלא מוכנים להתפשר, אז מצב הארכיטקטורה והעיצוב ימשיך להשתפר. אני חושב שמבחינת כשרונות, באמת אין לנו במה להתבייש- יש כאן כשרונות יוצאי דופן".
